החלטה בתיק בש"א 17895/07

הנתבעת מבקשת לסלק את התביעה על הסף מפאת התיישנות, שיהוי, העדר יריבות ואי תשלום אגרה מספקת.

בכתב התביעה נטען, כי בהתאם להסכם מיום 27/7/94, הקימה הנתבעת על חשבונה תחנת דלק פנימית בשטחו של התובע, והתקינה בה את הציוד הדרוש להפעלתה. על פי ההסכם, היתה הנתבעת אחראית לטיב הציוד שהותקן ולתיחזוקו השוטף. בסעיף 6 לכתב התביעה נטען, כי תחנת הדלק של הנתבעת הוקמה במקום תחנת דלק פנימית של חברת פז.

לטענת התובע, בסוף שנת 2000 או בסמוך לכך, דיווחו נציגיו לנתבעת על בעיה בתפעול המשאבה בתחנת הדלק. לאחר טיפול של נציגי שירות מטעם הנתבעת, התברר כי קיימת דליפת דלק מהצינור המחבר בין מיכל הדלק הטמון באדמה לבין המשאבה, ולאור זאת, החליפו הנציגים מטעם הנתבעת את הצינור הפגום.

התובע טען, כי בשלב מסויים, התגלה זיהום מי תהום באתר הקידוח "באר משק", שמקורו בדליפת דלק, ובעקבות כך, הוציא נציב המים צו על פי סעיף 20ז' לחוק המים, התשי"ט - 1959 , במסגרתו ביקש לבצע קידוח ניטור ובדיקות נוספות לצורך איתור הזיהום באזור תחנת הדלק הפנימית. בהתאם לדרישת התובע, החלה הנתבעת בבדיקות של היקף הזיהום ובהתכתבויות שונות עם נציבות המים והמשרד לאיכות הסביבה, שהתנהלו עד לשנת 2003 (לטענת התובע, בין השנים 2003 - 2006 הנתבעת לא עשתה דבר בכדי לטפל בזיהום).

התובע טען, כי הוא הגיש לפני מספר שנים תכנית מתאר לאישור הרשויות המוסמכות, בגין חלקים משטחו, הכוללים בין היתר גם את השטח של תחנת הדלק הפנימית, על מנת לייעד אותם לתעשיה, תיירות ותעסוקה, ובהתאם להחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, אישור המשרד לאיכות הסביבה היווה את אחד התנאים לאישור התוכנית. לטענתו, בתחילת שנת 2006 הודיע המשרד לאיכות הסביבה כי בעקבות דליפת הדלק, לא ניתן לתת היתר בנייה על פי התוכנית, עד לסיום הטיפול בזיהום שנוצר. לאור זאת, פנה ב"כ התובע לב"כ הנתבעת בדרישה לטפל מול המשרד לאיכות הסביבה בנושא הזיהום בתחנת הדלק, אך במכתב התשובה מיום 9/3/06 טען ב"כ הנתבעת, לראשונה מאז שהתגלתה דליפת הדלק, כי האחריות למפגע חלה על התובע בלבד, ועד כה, כל הפעולות מטעמה נעשו מבלי שהיתה לה כל חובה לעשות זאת.

התובע טען, כי עמדת הנתבעת מופרכת לחלוטין ומנוגדת להוראות ההסכם, והובעה לאחר תקופה של חמש שנים שבהן היא לקחה על עצמה את הטיפול מול הרשויות המוסמכות, מבלי לערב אפילו פעם אחת את התובע (התובע הפנה למכתב התשובה מטעמו מיום 17/5/06). בנוסף, טען התובע, כי הנתבעת התרשלה בכל הנוגע לאירוע דליפת הדלק והטיפול בזיהום שנוצר לאחר מכן.

מתיאור הדברים ניתן להסיק, כי עילת התביעה התגבשה לאחר שהנתבעת הטילה את האחריות לטיפול בזיהום על התובע, בשנת 2006. אמנם, דליפת הדלק אירעה בשנת 2000, אך במהלך השנים שלאחר מכן, טיפלה הנתבעת באופן כזה או אחר בהשפעותיו, מבלי שטענה כי היא אינה אחראית לעצם הטיפול.

כפי הנראה, לתובע קיימות טענות שונות כלפי הנתבעת גם בנוגע לתקינות הצינור שהתקינה ואופן הטיפול שלה בדליפת הדלק, אך סוגיות אלה נילוות להתנערותה הפתאומית הנטענת של הנתבעת מהמשך הטיפול בזיהום, המהווה את הסוגייה המרכזית בתביעה.

בהתאם לכך, ניתן לקבוע כי עילת התביעה התגבשה בשנת 2006, ולכן התביעה לא התיישנה, וגם אינה לוקה בשיהוי.

הנתבעת טוענת, כי הנזק נשוא התביעה אירע בתקופה שקדמה להתקשרות הצדדים ולא נבע מדליפת הדלק, ולכל הפחות ישנה אפשרות שכך היה המצב. לפיכך, לטענתה, האחריות לנזק הינה של הנתבע או של חברת פז (שהפעילה את תחנת הדלק בעבר), ובכל מקרה אינה שלה עצמה.

כפי שטוען התובע בתגובתו, טענה בדבר אפשרות שהנזק בוצע על ידי גורם אחר מלבד הנתבעת, בשום אופן אינה מהווה עילה לסילוק על הסף של תביעה, וככל שהנתבעת סבורה כי גורם אחר גרם לנזק, הרי שהמקום הראוי להוכחת עמדתה הוא שלב הבאת הראיות, ולא הבקשה המקדמית הנוכחית.

מעבר לכך, על פי סעיף 4 לכתב התביעה, ההסכם בין הצדדים נערך ביום 27/7/94, ולכן אני בספק עד כמה יש מקום לטענה בדבר העדר אחריותה של הנתבעת לנזק הנטען, ככל שהיא מתבססת על סדר הדברים הכרונולוגי (אלא אם כן הנזק נגרם לפני שנת 1994). מכל מקום, כאמור, מועד קרות הנזק והאחריות לקיומו הם נושאים שיידונו בהמשך הדרך, ובשלב זה, אין בכוונתי להביע עמדה מהותית לגביהם.

הנתבעת טוענת עוד, כי זוהי תביעה כספית במסווה של סעד הצהרתי, ולכן יש להורות על מחיקתה על הסף מפאת אי תשלום אגרה מספקת.

בסעיף 50 לכתב התביעה עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי כנגד הנתבעת, שבו ייקבע כי היא אחראית לכל דליפות הדלק ולזיהום הסולר בתחנת הדלק הפנימית, ואחראית לבצע את כל הפעולות לצורך הסרת הזיהום שנגרם לקרקע ולמים, שמקורו בתחנת הדלק הפנימית. בנוסף, עתר התובע להצהיר כי הנתבעת אחראית לכל נזק שייגרם בעתיד לכל גורם שהוא כתוצאה מזיהום הקרקע והמים, שמקורו בתחנת הדלק הפנימית.

הקביעה המבוקשת בדבר אחריותה של הנתבעת לנזק הנטען (דליפות הדלק והזיהום) ראויה, באופן עקרוני, להינתן על דרך של סעד הצהרתי.

לעומת זאת, מאחורי ההצהרה המבוקשת בדבר אחריותה של הנתבעת לביצוע כל הפעולות הנדרשות להסרת הזיהום מסתתרת עתירה לצו עשה, ובהתאם לכך, עתירה למתן צו עשה היא המהלך הראוי בהקשר לכך.

אני מאפשר לתובע להגיש, תוך 30 יום, כתב תביעה מתוקן בהתאם לאמור. ככל שלא יוגש כתב התביעה המתוקן במועד, אורה על מחיקת הסעד המופיע בסעיף 50(ג) לכתב התביעה.

בנוסף, העתירה למתן סעד הצהרתי בדבר אחריותה של הנתבעת לנזקים עתידיים היא מטבע הדברים, צופה פני עתיד, ולכן בנקודת הזמן הנוכחית, הדיון בה הוא תיאורטי ואקדמי לחלוטין. לאור זאת, התובע מתבקש להשמיט סעד זה מנוסח כתב התביעה המתוקן.

(ראה מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, מהדורה 15, כרך א', עמ' 611-613).